1. הנאשם הורשע, עפ"י הודאתו בכתב אישום מתוקן בשלישית, בביצוע עבירות של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: "
החוק"] בכך שהקים בשנת 2006 במגרש 258 ביישוב מעגלים [להלן:
"המקרקעין"] תוספת בניה למגורים ומרפסת בשטח כולל של 16.82 מ"ר ובשנת 2008 הקים מרפסת מקורה נוספת בשטח של כ- 30 מ"ר [להלן יחדיו:
"המבנים"], וכן עשה שימוש במבנים, כל זאת ללא היתר בניה ובסטייה מהיתר הבניה שניתן למבנה המגורים הקיים, הכל כמתואר בכתב האישום המתוקן.
ביום 3.11.2010 ולאחר תיקון כתב האישום, הודה הנאשם במיוחס לו והטיעונים לעונש נדחו למועד מאוחר יותר והם התקיימו ביום 21.12.10.
טיעוני הצדדים לעונש
2. ב"כ המאשימה ביקש להחמיר עם הנאשם, וטען כי מדובר בעבירות חמורות. הוא הצביע על התפשטות תופעת הבניה ללא היתר וציין כי במקרה שלפנינו מדובר ביישוב מוסדר שאין בעיה לקבל היתר בניה בו ולמרות זאת בחר הנאשם שלא לציית לחוק. ב"כ המאשימה ביקש לתת ביטוי לחומרת העבירה, ואף להיותה עבירה מתמשכת כאשר הנאשם עושה שימוש במבנים ללא היתר מזה כ- 5 שנים. עוד ציין ב"כ המאשימה כי הנאשם לא פעל ולא החל עד היום בניסיונות להכשיר את העבירה, למרות כתב האישום. הקנס לו עתר ב"כ המאשימה הינו 50,000 ש"ח וכן ביקש חייב את הנאשם בכפל אגרה, בהתחייבות ולהורות על צו הריסה וצו הפסקת שימוש.
3. הסנגור, הדגיש כי הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן מייד עם תיקונו וכי מדובר בחריגה של כ- 11 מ"ר בלבד. הוא ביקש לאבחן את המקרה ממקרים אחרים שבהם היתה חריגה משמעותית יותר. הסנגור הפנה למצבו האישי של הנאשם, בן 53 נשוי ואב ל- 4 ילדים הגרים עימו, כאשר הוא נכה בשיעור 42% ומתפרנס מגמלת נכות וממשפחתון של בני המשפחה. לטענת הסנגור, אשתו של הנאשם נפגעה במהלך עבודתה בגוש קטיף ומוכרת כנפגעת פעולת איבה [הוגשה אסופת מסמכים - נ/1]. על כן, עתר לקנס נמוך ככל שניתן.
4. היום, קודם להקראת גזר הדין, ביקש הנאשם לשאת מספר מילים וטען לראשונה היום כי קיים היתר למבנים המצוינים בסעיף 2.א. לכתב האישום וכן שהמידות שתוקנו בכתב האישום המתוקן בשנית, אינן מדויקות עדיין. לפיכך הוא ביקש לחזור בו מהודאתו. לאחר שבא כוח המאשימה תיקן את כתב האישום לפי בקשת הנאשם, הודה הנאשם שוב בכתב האישום המתוקן בשלישית. המשמעות העיקרית של התיקון, מעבר להיקף החריגה, הוא בכך שהמאשימה הסכימה שלחריגות הבנייה המצוינות בסעיף 2.א. לכתב האישום, קיים היום היתר.
הדיון:
5. השיטה של "נבנה ולאחר מכן נקבל היתר" היא שיטה פסולה שלא רק שעושה את החוק פלסתר אלא שהיא מעניקה יתרון לפורעי החוק על שומרי החוק. לא בכדי הוכרה עבירת הבניה כמכת מדינה וכבר נפסק שמדיניות הענישה צריכה להיות מחמירה [ראו למשל רע"פ 4357/01
סבן נ' הועדה המקומית "אונו"
, פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85
הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר
, פ"ד מא(4) 29]; כזו שתאיין את התועלת הכלכלית הצומחת לעוברים על חוקי התכנון והבניה [רע"פ 6665/05
מריסאת נ' מדינת ישראל
(פורסם במאגר "נבו")]. תועלת כלכלית זו, יכולה להיות גם התועלת הנובעת מבניה מוקדמת יותר.
קיומו של היתר בניה הוא שלב-בלעדיו-אין בהליך בניה וההיתר עצמו הוא דבר מוחשי שעל המבקש לבנות לאחוז בו בידו טרם יניח את אבן הפינה. כל פעולת בניה הקודמת לקבלת היתר היא בבחינת עשיית דין עצמי שאין לתת לה יד.
הנאשם הורשע בבנייה של שלוש חריגות שונות והלכה היא שבית המשפט רשאי לחשב את גובה הקנס בגין עבירה על החוק, לפי מספר המבנים אשר נבנו, אף אם פורטו באישום אחד בכתב האישום [רע"פ 913/09
דידי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה שמעונים
(פורסם במאגר "נבו"), וכן ראו רע"פ 8701/08
מלכה וונש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - לודים
(פורסם במאגר "נבו")].
העונש המירבי על כל עבירת בניה הוא שנתיים מאסר וקנס בסך כנקוב בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 [להלן:
"חוק העונשין"], וכאמור ניתן להתייחס לכל בניה ובניה בנפרד. הנאשם הורשע גם בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר ואף בגין עבירה זו ניתן להשית קנס נפרד, כמו גם שבית המשפט רשאי ליתן קנס בגין כל יום שבו נמשכה העבירה, כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין.
הקנס המכסימלי שניתן להשית אם כן על הנאשם בשלוש עבירות של בניה ללא היתר, בשולש עבירות נוספות של שימוש ללא היתר ובתקופה של כשנתיים שימוש [ביחס לשני המבנים שבסעיף 2.א. לכתב האישום] יכול להגיע לכדי מאות אלפי ש"ח.
כמובן, שיש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. למרות הרצון להילחם בתופעת הבניה הלא חוקית, צריכה הענישה להיות אינדיבידואלית וספציפית לאותו מקרה העומד בפני בית המשפט. מעבר למצבו האישי של הנאשם, יש לבחון, בין היתר, את היקף החריגה, מספר החריגות והמקרים בהם הורשע הנאשם, מידת ההנאה של הנאשם מהחריגות השונות, את ייעודן של חריגות הבניה, וגם את ההליכים שנעשו להסדרת החריגות.
6. במקרה שלפנינו, אמנם מדובר בשלוש חריגות בניה שונות אולם בהיקף כולל שאינו רחב ולמעשה מדובר בשתי מרפסות ותוספת קטנה יחסית למגורים.
אני מסכים עם המאשימה שיש להחמיר עם עברייני בניה אולם יש להביא לידי ביטוי מידתיות ראויה, על מנת שיהיה מתאם סביר בין היקף הבניה לחומרת העונש. לא הרי בניה של בית מגורים בגודל של 150 מ"ר, כבניית תוספת. לא הרי בניה למגורים כבניה למטרה עסקית, וכד'.
הנאשם אמנם הפיק הנאה מהבניה הבלתי חוקית אולם הנאתו מסתכמת בהקדמת הבניה להיתר ולא נוספת לה הנאה עסקית.
אני מביא בחשבון את העובדה שכיום קיים היתר לחריגות הבנייה המפורטות בסעיף 2.א. לכתב האישום המתוקן בשלישית. יחד עם זאת, איני יכול שלא להביע תמיהה על כך שלאחר שקיבל את כתב האישום המקורי, בנה הנאשם בנייה נוספת ללא היתר. בעשותו כן, הביע זלזול בחוק ובגורמי אכיפת החוק.
7. שקלתי טענותיו של הנאשם באשר למצבו האישי והרפואי, כמו גם מצבה של אשתו, והבאתי בחשבון את הכנסתם הדלה של בני המשפחה, כפי שנטען בפניי. אציין, כי אילו לא הבאתי שיקולים אלו לקולא, היה העונש המוטל על הנאשם גבוה משמעותית מזה שיפורט להלן.
8. אחר ששקלתי טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, ונתתי ביטוי לטיעוני הצדדים, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: